מכתב לפלוני אלמוני

שלום פלוני אלמוני... מה שלומך? חכמים אומרים על בועז, שאילו ידע שיכתבו עליו "ויצבוט לה קלי", היה מכין לה עגלים פטומות. אבל מה איתך? כמה אתה פספסת, בגלל פחד מיותר. פחדת לקלקל את נחלתך... אבל פספסת להיות זה שמביא את המלכות. להיות סבא של סבא של דוד המלך. נרתעת קצת מהנכרית הזאת, מהבעיות שהיא מביאה... ואלי אפילו נרתעת מהעוני הגדול, מחמותה הלוזרית. שחזרה בלי כלום. והעדפת להישאר בתלם, לשחות במרכז הנהר, שם הרי האבוב לא יפגע מאף ענף. שמה נמצאים כולם... ונח עם כולם. ופחדת להשחית את מה שיש לך כבר ולכן לא רצת קדימה עם החזון הגדול. לא זיהית, בפחדך, את ההזדמנות הגדולה שהביאה הגרה ממואב.

ובמובן מסויים זה היה נכון מצידך. זה בטח לא הלך קל לבועז. אפילו דוד, עשרות שנים אחרי, נאלץ להתמודד עם הקושי שזה הביא. הפחד שלך לא היה לשווא... אבל בסופו של דבר אתה נותרת פלוני אלמוני. ובועז הלך קדימה והביא את אימה של מלכות. למרות שסביר להניח שכשהוא מת, הוא לא ידע את זה אפילו. אולי כשבועז נפטר מן העולם הוא חשב לעצמו שאתה, והמפחדים כמוך, צודקים. למה להיות עזים, כמוהו, ולקחת סיכונים. עדיף להמשיך באותה דרך שהיתה תמיד, רגועה וכמו כולם. אז אתה פחדת ופספסת...

ו... הייתי אומר לך עוד הרבה בעניין הזה. אם לא הייתי מפחד כל כך.